קולות רמים (1999) בע"מ נ' זוויגי

פסק דין

1.בפני תביעה כספית על סך 44,000 ₪, דמי שימוש נתבעים, בגין שימוש בציוד הגברה ותאורה, אשר לטענת התובעת, נעשה ע"י הנתבע במשך ארבעה חודשים. התובעת הפנתה בתביעה לעילת תביעה מכוח דיני חוזים, עשיית עושר ולא במשפט ומכוח דיני נזיקין.

2.לטענת התובעת, כמפורט בתצהיר מנכ"ל התובעת, מר יוסי בר (להלן: "יוסי"), התובעת, שהינה חברה המספקת שירותי הגברה ותאורה ובין היתר משכירה ציוד הגברה ותאורה, הרשתה, בעבר, לחברת "טננא אירועים", להשתמש בציוד ההגברה והתאורה נשוא התביעה (רשימת הציוד פורטה בנספח א' לתצהיר יוסי (ותכונה להלן: "הציוד"), תמורת תשלום על סך 11,000 ₪ כולל מע"מ, לחודש. חברת "טננא אירועים" מכרה את הפעילות והמוניטין של המועדון אותו הפעילה, ואשר בו היה הציוד, לנתבע וזאת בהתאם להסכם מיום 31/07/09.

לטענת התובעת, ביום העברת הפעילות במועדון לידי הנתבע, סוכם בפגישה בנוכחות: יוסי, הנתבע וכן מר נמרוד חייקין (להלן: "נמרוד"), מבעלי "טננא אירועים", כי התובעת תעביר לנתבע הסכם התקשרות לעניין השימוש בציוד ובינתיים, עד אשר יסוכם מתווה התקשרות אחר, ימשיך הנתבע לשלם את אותו תשלום חודשי בגין השימוש בציוד.

לטענת התובעת, למרות שהעבירה לנתבע את ההסכם, הרי שההסכם מעולם לא נחתם, עקב טענות שונות של הנתבע. אולם, הנתבע שב והתחייב להמשיך ולשלם עבור השימוש בציוד את אותו סכום כמו ששילמה חברת "טננא אירועים". התובעת הוסיפה, כי בפגישה שנערכה לאחר שבועיים במהלכם עבד הציוד באופן מלא במועדון, שב הנתבע וחזר על התחייבותו, כאמור, בצד בקשתו להפחית את דמי השימוש.

התובעת טענה כי במהלך תקופת שיפוצים שנערכו במועדון, תוקן וטופל הציוד: הוחלפו שתי נורות, הוחלפה לבקשת הנתבע עמדת הדי.ג'יי, פורקו חלקים מהמערכת לצורך ניקוי וטיפול ובתום שיפוץ המועדון, הוחזרה המערכת והורכבה במועדון. התובעת טענה כי הנתבע התעלם מפניותיה להסדרת דמי השימוש, טען כי קנה את הציוד ואף איים על יוסי ואחיו. התובעת הכחישה את טענת הנתבע כאילו הודיע לה שהוא רוצה שתוציא את הציוד וטענה כי רק בעקבות פנייתה לביהמ"ש בבקשה לצו מניעה זמני, אשר יאסור על הנתבע לבצע עסקה בציוד, הושגה הסכמה בדבר הוצאת הציוד מהמועדון ביום 29/11/09.

התובעת טענה, כי היא זכאית לתשלום בסך 44,000 ₪ בגין חודשים 08-11/2009, בהם עשה הנתבע שימוש בציוד.

3.לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה, שכן כבר בפגישה שערך עם יוסי בתחילת חודש 08/2009 הבהיר לו, כי המערכת אינה תקינה, אינה עונה על צרכי המועדון ומיושנת. לפיכך, טען הנתבע, כבר אז ביקש מהתובעת לתאם עמו מועד על מנת שתגיע לפרק את הציוד וכי עמדתו התחזקה אף לאחר שהתברר לו כי המחיר ששולם ע"י הבעלים הקודם, בגין השימוש בציוד, מנותק מהמציאות. הנתבע טען, כי הודיע ליוסי כי אם התובעת תסכים להחליף את הציוד, עליה להביא הצעה מפורטת ביחס לציוד חדש וכי הצעתה תיבחן. אולם, לטענתו, יוסי ניסה לשכנעו באומרו כי הציוד טוב ומספיק דיו למועדון. הנתבע עמד על כך שהודיע חד משמעית ליוסי, כי הוא מבקש שהציוד יפורק לאלתר. הנתבע תיאר כיצד לאחר שני ערבי שבת בהם נערכו מסיבות במועדון, נסגר המועדון לשלושה שבועות לצורך שיפוץ ואולם למרות פניותיו לתובעת והודעת יוסי כי יבוא לפרק את הציוד ועל אף שהנתבע תיאם,לטענתו, עם מתקינים מתל אביב להתקין ציוד הגברה ותאורה אחר, לא הגיע יוסי לפרק את הציוד. הנתבע טען, כי יוסי דחה גם את הצעתו כי אותם מתקינים, מטעם הנתבע, יפרקו את הציוד והוא יובל במשאית למקום עסקה של התובעת. לטענת הנתבע, שלושה ימים קודם פתיחת המועדון, לאחר תום השיפוץ, הגיע יוסי למועדון ולמרות שהנתבע הבהיר לו כי הציוד אינו טוב וכי התאורה אינה פועלת, שלח יוסי אדם מבוגר לתקן את התאורה ובהמשך מומחה נוסף אשר גם הוא לא הצליח לתקן את התאורה. לפיכך טען הנתבע, נאלץ בלית ברירה לקיים את המסיבה עם ציוד לא תקין, מיושן ולא מתאים, תוך פגיעה קשה בתדמית המועדון.

הנתבע הוסיף, כי בהזדמנות אחרת, הגיע אחיו של יוסי למועדון לצורך פירוק הציוד יחד עם מעלית הרמה, אך כיוון שיוסי לא שלח עובדים נוספים, לא פורק הציוד. הנתבע תיאר, כי גם לאחר מסיבת הפתיחה, אז שב יוסי והגיע אליו עם טיוטת הסכם, הודיע לו הנתבע מפורשות כי הוא דורש שהציוד יפורק ואולם לטענתו, מאז אותה שיחה נוצר נתק בינו לבין יוסי. הנתבע הוסיף, כי באחד מימי ו' יוסי הודיע לו כי הוא מתכוון לבוא לפרק את הציוד ואולם הנתבע ביקש כי על מנת לא לפגוע בפעילות המועדון, יגיע רק בשעות הבוקר לאחר סיום המסיבה. הנתבע טען, כי לאחר שהציוד הוצא, שכר ציוד אחר תמורת 5,800 ₪ לחודש בלבד, דבר המצביע, לטענתו, על כך שהתשלום אותו דרשה התובעת, מופרז.

4. מטעם התובעת, העידו: מר יוסי בר, אחיו של יוסי, מר ירון בר, אשר התייחס בתצהירו לניסיונות הסדר התשלום עם הנתבע והאיומים בגינם הגיש תלונה במשטרה. כן העיד נמרוד, אשר, לטענתו, נכח בפגישה בין יוסי לנתבע, בה סוכם כי יימשך התשלום החודשי ע"י הנתבע. כן הצהיר נמרוד, כי נכח בפעילות המועדון בשני סופי שבוע במהלכם הופעל ועבד הציוד ללא דופי. בנוסף, הגישה התובעת, חוות דעת מומחה – מר אטקין, לעניין שווי השכרה חודשי של הציוד.

מטעם הנתבע, העיד: הנתבע בלבד.

למרות שהות שניתנה לנתבע, לא הוגשה חוות דעת מומחה מטעמו לעניין שווי דמי השימוש בציוד נשוא ההסכם.

דיון:

5.כבר בראשית הדברים אציין, כי אף שלא הוכחה הטענה להסכמה חוזית בין הצדדים ביחס לשימוש בציוד תמורת תשלום בסך 11,000 ₪ לחודש, הרי בנוגע לטענה שהנתבע המשיך להשתמש בציוד וסירב להחזרתו עד להליך הזמני בו פתחה התובעת בביהמ"ש, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת.

הטענה להתקשרות חוזית, על פיה הסכים הנתבע כי ימשיך לשלם לתובעת דמי שימוש באותו סכום שהבעלים הקודמים של המועדון שילם, לא הוכחה. אין חולק שהסכם בכתב לא נחתם בין הצדדים והנתבע סירב לחתום על ההסכם שיוסי הציג לו.

אמנם, גם הסכמה בע"פ יכולה להוות, בנסיבות, התקשרות חוזית מחייבת, יחד עם זאת, מעצם העובדה שיוסי העיד כי ניסה שוב ושוב להחתים את הנתבע על ההסכם והנתבע סירב, יש להעיד כי למעשה לא הייתה הסכמה, שהרי אחרת היה הנתבע חותם על ההסכם. מכל מקום, גם ע"פ עדות נמרוד, ההסכמה בע"פ בפגישה הראשונית הייתה, כי הנתבע "ימשיך לשלם באותם תנאים, אלא אם כן יחליטו אחרת" (עמ' 16 שורות 15-16 לפרוטוקול מיום 26/10/11).

העובדה שהנתבע לא המשיך לשלם והצדדים לא הגיעו להסכמות, מעידה למעשה, כי החליטו לשנות מההסכמה המקורית, ככל שהייתה. ראה בעניין זה גם בסעיף 10 לבקשה לצו מניעה זמני שהגישה התובעת: "כל ניסיונותיה של המבקשת להשיב לחזקתה את הציוד, או לחלופין הסדרת תשלום דמי שימוש בהסכמה על ידי הסכם השכרה, נתקלו בסירוב ובאיומים" (הדגשה שלי, ר.א.). אם היו ניסיונות להסדיר את התשלום, הרי שלא הייתה הסכמה מלכתחילה, כנטען, לעניין התשלום. גם בעובדה שבבקשה לצו מניעה זמני, לא הזכירה התובעת ולו ברמז הסכמה חוזית וטענה רק כי דרשה תשלום עבור דמי שימוש, או לחלופין הפסקת השימוש והשבתו, אולם הניסיונות לא צלחו (ראה סעיף 9-10 לבקשה), מטילה ספק ממשי בטענה כי הושגה הסכמה חוזית בעניין.

6.יחד עם זאת, לעניין השימוש בציוד והסירוב להשיבו לתובעת, אני מוצאת, כאמור, להעדיף את גרסת התובעת. בעניין זה, גרסת יוסי הייתה סדורה, מהימנה והגיונית, בעוד שבגרסת הנתבע נמצאו סתירות, היא לא הוכחה והיא אף אינה סבירה.

לטענת הנתבע, כבר בשבוע הראשון לאחר רכישת המועדון, הודיע לתובעת כי הוא אינו רוצה בציוד ומאז פעמים רבות לאחר מכן, פנה אליה כי תוציא את הציוד. טענה זו, לא גובתה בכל תיעוד, מכתב, הודעת פקס, או עד אשר היה נוכח בשיחות הנטענות, ואשר יתמוך בטענה זו.

אכן, גם התובעת לא צירפה תכתובת על פיה דרשה את הוצאת הציוד במשך ארבעה חודשי השימוש. יחד עם זאת, טענת התובעת, כי הסכימה להמתין עם התשלום ולנסות להסדירו, בהתאם להבטחות הנתבע, כפי שהעיד יוסי, הגיונית יותר מאשר הטענה כי למרות שהציוד לא היה תקין, גרם לנזקים ופגע בתדמית המועדון, המשיך הנתבע לעשות בו שימוש, ללא כל מחאה בכתב וללא כל ניסיון להוציא את הציוד מהמועדון, באמצעות פנייה בכתב מטעמו, או דרישה מבאי כוחו, או באמצעות הליך משפטי. יש היגיון בכך שספק מגלה אורך רוח מסוים לקבלת תשלום ומקווה כי זה יוסדר (ואכן כבר לאחר שלושה וחצי חודשים, כשהתברר לתובעת כי הנתבע אינו משלם, פנתה לביהמ"ש). בעוד שאין כל היגיון, כי לקוח ימשיך לעשות שימוש בציוד אשר לטענתו גורם לו נזק ולא יעמוד בכל צורה מתועדת שהיא, על כך שהציוד יוצא מן המקום, או לחלופין, יפרקו ויתקין ציוד "מתאים" במקומו.